המיטה שלי היא רחם. היא קולטת אותי אליה ברגעי ההזדקקות ומגינה עלי בלובנה מכל רע. לעולם תהה מיטתי עדויה לבן צחור. כל הכסתות והכרים יבהיקו מלובן לא נגוע.
לא אוכל לישון ולהירגע בשום גוון אחר. כותנה רכה, נימוחה בפוך ומפיצה ריחות לבנדר. כך אני רוצה שיהיה הענן הלבן שלי בעת שאני נוחתת עליו למרגוע.
במיטתי אני מניחה את מחשבותיי. נותנת להן לזרום על הכרים ולהתפזר בין קפלים. כל מה שמפחיד ומחריד אותי בעולם, שוקע ונמס על גבי הענן שלי. המפלצות מתגמדות ליצורים רכים וצמריריים כחתלתולים. הדאגות נוזלות ומתפזרות ואיתן נמס כאב הראש.
עונג הוא לקרוא בספר ולשקוע אט, אט לתוך השינה העוטפת בחלום.
חלומותיי הם מסע בנשמתי. לעיתים הם התעלות הנפש ופסגת היכולות, ולעיתים הם צורבים וכואבים ומצלקים את נשמתי גם בַּעֵרוּת. בחלומות אני רבת השראה. ארוכת רוח ומלאת הבנה לכל. אני מוצאת פיתרון לכל נזקק ומזור לכל דואב. אני מארגנת הכל בכישרון ומוצאת לי זמן להנאה ושעשועים.
אולם, לעיתים חלומותיי הם מסע אל הכאב והאימה הממלאים אותי. במסעותיי אלו אני נפגשת עם תיפלצות אימים הבנויות היטב על פי מידותיי שלי. שם אני עומדת עירום ועריה אל מול האמת המכוערת שהיא אני. בחלומות אלו אין אני מוצאת כל דרך להתעלות על הזעם והעלבון הגרים בנשמתי מאז קורָא שם לסבלו של בני.
אין שם כל חמלה או צער לגורלו. יש שם כעס ואבל על גורלי שלי.
בחלומות אלו הוא אינו בריא או נרפא. בחלומות אלו הוא איננו. נמחק מההיסטוריה הכאובה שלי. הוא נעלם, ומאותו רגע זורחת עלי השמש וצובעת את חיי באושר ושלמות. ההקלה שאני חשה בהעלמו כמותה כמחיקת כל הזיכרונות המעיקים שיש לו לאדם בכל ימי חייו. אני מרחפת בקלילות. חלולה מרוב שלווה, מתרוממת לאוויר ומתגלגלת בחלל שאין בו למעלה ולמטה. כל החומות מתנפצות, כל השערים נמוגים. עתידי פרוס לפני, רק להושיט היד ולהגיע . בחלומותיי אלו אני אוספת את העונג בחמדנות. בצמא אני שותה את הטיפות הצלולות של האושר והתקווה. ומשתכשכת בָּלַהַט החדש בִּפְראות נעורים.
יקיצה.
בושה מציפה אותי.
עליבות. כלימה. חרטה.
יסורי המצפון מייסרים. איך יכולתי להנות מאובדני? נמיכות הנפש שלי חורכת את נשמתי. אני רוצה לצרוח. לברוח מעצמי. לשכוח שכיעור כזה קיים בי.
שאלות קודחות בי.
איך אביט הבוקר בעיניו של המלאך שלי? האם יחוש את הארס בטעם הנשיקות שלי? האם יראה את דמות השטן שלי או את מסיכת השרף?
מי אני בעצם?
