לראות את האחר, את הזולת, זו מעלה נשגבת מאד. לרוב, ההתבוננות היא דרך פילטרים של תרבות ושל זמן. הרי מתי באמת עצרנו להתבונן בזולתנו ללא התרגום האוטומטי שאנו מריצים בראשנו הבוחן אותו לפני לפנים?
האם הוא דומה לנו? האם הוא שונה? מהעידה שלנו? עשיר יותר? עני יותר? משכיל או בור? דובר את שפתינו? ימין או שמאל? מערב או מזרח? שמור או מוזנח?
אם הוא דומה לנו בסעיפים רבים הרי שמיד נחפש נושא משותף ונאותת לו, לזר, שאנו מאותו המחנה. אך אם הוא שונה מאיתנו, הרי מייד יעלו ויצוצו בראשנו הגדרות המסמנות אותו בתחום שאנו מקצים לו, ואל לו לזר והמוזר לזוז מהן.
בימים אלו שבנו מטיול בירושלים. אין כירושלים להקצין את הזרות. הרי כל מי שנמצא בה משתייך לקבוצה זו או אחרת בכל נימי נפשו. בעצם הרגע שרגלך דורכת בירושלים, אתה נאלץ לבחור לך זהות ברורה. דת, ומידת דתיות. לאום, ומידת לאומיות. תחומי עניין: טבע, טבע אנושי, אדריכלות, היסטוריה (קרובה או רחוקה), אומניות, מזון…
בעודנו נכנסים בשערי העיר הרגשתי איך אני עוטה עלי תחפושת הגדרתית התואמת את אמת שלי כפי שהיא מוצגת לעיני הציבור. אולם מייד לאחר מכן, התחלתי להגיש שלא בנוח בהגדרות שלי עצמי. אל מול קיצוניותם של האחרים, הפכה גם התחפושת שלי לקריקטורה. האין בחילוניות המופגנת שלי מן המגוחך בדיוק כפי שמלעיגים את עצמם אותם חסידים אדוקים עוטי שחורים ועטופי מעילים בלהט השמש הישראלית? האם באמת התלבושות שלנו מייצגות נאמנה שוני גדול או שהן רק יוצרות מרווח גדול דיו, על מנת שלא נוכל לבחון איש את זולתו עד כדי למצוא את הדומה? האם בשפות השונות שלנו איננו אומרים בדיוק אותם הדברים?
התבוננתי סביבי ורציתי לראות אנשים אחרים. רציתי באמת לראות אותם. כאילו הוסר מעל עיני צעיף התרגום.
התבוננתי באם צעירה חוצה במהירות את סמטת האבן דוחפת עגלה ואפופת ענן ילדים פעוטים סביבה. הקשבתי לדבריה, כיצד היא משבחת ומקסימה לרגע במילים עדינות של חיבה עם כל ילד וילד. כיצד היא מאדירה ולו רק לרגע קט את הימצאו של כל אחד מהמון ילדיה. והם הלכו סביבה מתחממים ומתענגים על הליטופים המילוליים שהיא העטירה עליהם. הם לא ראו אותי, ולא את הסמטה ולא את הצליינים ולא את פחי האשפה ולא את עול ההגדרות שהוטל עליהם בלבושם ובפאותיהם.
הבטתי בילדי שלי יושבים לצידי על גדר אבן נמוכה. לבושים בבגדים צבעוניים וכובעי טיולים, ועל גבם תיק קטן ובו מטמונים שהם עצמם טמנו בו. צעצוע, מחברת וצבעים, ממתק וחטיף. והם יושבים כך לידי, נותנים מנוחה לרגליהם הכואבות משעות של נדודים ברחבי העיר וסמטאותיה. ובעודנו יושבים כך, אנו מחליפים דברים על הומור ושל חיבה בינינו. ואני לוחשת על אוזנם הסברים מהירים על מה שרואות עיניהם. וגם הם, ילדי שלי עצמי מתענגים על זרם האוויר החם המדגדג את אוזניהם בעודי לוחשת להם מילים. גם הם מצטמררים בהנאה למגע ידי ועוטפת את גבם ואצבעותיי המסדרות משהו בשיערם. גם הם כמהים לשמוע אותי אומרת את שמם בחיבה ומשבחת אותם.
יצאנו לטייל במאה שערים. לפני היציאה נעטפתי בבגדים שהקנו לי מראה זר. חצאית ארוכה ואפרורית, חולצה ארוכה, לא תואר לה ולא הדר ומטפחת ראש עוטפת את כל עטרת ראשי ולא נותנת לאף שיערה לחמוק. הרגשתי כאילו בא משהו ומחק את כל מי שהנני. ובאמת בעודנו משוטטים ברחובות ובמבואות הרגשתי לא יותר מצל חולף לצידם של בעלי וילדי. הרכנתי את ראשי, סטיתי מדרכם של גברים עוטי כובעים ומעילים הדורים, נמנעתי מלדבר הקול רם ומלהיכנס לחנויות שהיה בהם קהל גברי. התבוננתי בפני הנשים. נהרה הייתה שפוכה על פני חלק מהן. בבגדיהן המכוערים, העבים, הגוזלים מהן גמישות וחן, ברחוב הצפוף אנשים ומדרכות הן הלכו להן כמחוללות. ותפארתן שפוכה בנהרה על פניהן. והגברים שבאותו הרחוב שוב לא נראו לי זרים עוטי שחורים. בהילוכם הנמרץ, מיהרו לעבודתם. עניינים ברומו של עולם, ארגון וסידור, מקח וממכר, לימוד ושינון. ולא היו בהם עוברי בטל וקהי מח.
ובתום מסעותינו ברחובותיהם חזרנו את המכונית שלנו ושם החלפתי את בגדי לכאלו שבהם אני מכירה את עצמי ובין רגע הפכו שוב הזרים לעוטי מדים המהלכים ללא כיוון ברחובותיה של העיר ונשותיהם לכתמים אפורים ללא שם. ואני שוב נהיתי תמירה ובהירה.
ביום הכיפורים הזה אני רוצה להכות על חטא. על שסמאו עיני מלראות את כל היופי. מודה אני לפניך מלך רם ועליון שלא באמת נסתר ממני כל ההוד הזה, אלא שאני עצמי בוחרת שלא לראות.
שלא באמת עצמו עיני מראות ולא באמת נאטמו אזני משמוע.
התיקון שלי לשנה הזו יהיה לפתוח את ליבי ואת מוחי לראות, להרגיש ולהאמין לשלל האמיתות שהעולם בנוי מהן. ללמוד, שאני חלק מהפסיפס הכללי ושהאור, מקורות רבים לו ושביחד אנו מאירים את העולם בּקָיַימוּת.
