גמדון

"גמדון" התקבל לנבחרת העתודה בשחייה.

כבר מס' חודשים אתם קוראים על חיי ומחשבותיי, וזו אולי הפעם הראשונה שאני מזכירה את גמדון. מכל מכתבי הקודמים עולה תמונה לפיה חיי סובבים סביב ג'וניור. כאילו הוא ממלא את חיי בעשייה ובעניין. בעוד שלמעשה גמדון תופס חלק מכובד מאד מזמני וחיי. כבר סיפרתי על הקשר המיוחד ביני ובין ג'וניור. אבל לא סיפרתי דבר על גמדון.
אם להודות על האמת, גמדון הוא התגשמות כל החלומות. יפיפה, חכם כמו שד, מתוחכם, עליז וערני ומצטיין בכל מה שהוא נוגע בו.
עכשיו, גמדון התקבל לנבחרת העתודה בשחייה.

זה אולי לא אומר לכם הרבה, אבל נבחרות השחייה המקומיות הן מהמובילות בישראל וחבריהן זוכים שוב ושוב באליפויות ארציות ובינלאומיות. יחידי הסגולה המתקבלים לשורותיהן זוכים להתאמן עם טובי המאמנים בארץ. וגם אם זה עדיין לא מרשים דיו, אוסיף ואזכיר לכם שגמדון הוא רק בן 8. צעיר המתקבלים לעתודות הנבחרת. בשלוש השנים שהוא שוחה בקבוצות הוא התקדם באופן מטאורי והילך קסמים על המאמנים כולם.
גמדון – פצצת אנרגיה. שוחה כמו דולפין. מרחף על פני המים בשלווה וחיבור שאין למעלה מהן.
ילד חכם, תלמיד מצטיין, חברותי, סקרן, בעל יכולות טכניות יוצאות דופן. אהוב ואוהב.

לפעמים אני כל כך מאושרת ממנו, שאני רוצה לצעוק. אני רוצה לחבק אותו לתוכי ולספוג קצת מכל הטוב הזה שיש בו. אני רוצה לחגוג אותו. את המוצלח הזה, המוכשר הזה, המושלם הזה.
אבל משהו תמיד עוצר אותי. את החגיגות האלה. המצפון שלי תמיד צץ שם ומכבה בי את המסיבה.
תמיד עולה דמותו של ג'וניור. דמות רגועה, שקולה, נבונה. דמות הנאבקת על כל הישג, ששום דבר לא בא לה בקלות, שכוכבה עוד לא זהר והבריק. דמות קצת טרגית, מטפסת במעלה ההר ותמיד נתקלת במפולות ודרדרות המחזירים אותה לאחור. דמות שהאהבה שלי כלפיה תמיד כרוכה גם בחמלה , בצער וברחמים.

גמדון התקבל לנבחרת העתודה בשחייה. ואני חגגתי את ההישג שלו. הלב שלי התפוצץ מגאווה.
הילד שלי. הצליח להעפיל גבוה כל כך. הצליח בזכות הכישרון שלו ובזכות העבודה הקשה.
רק בן 8 וכבר גורם לי להרגיש מה שתמיד רציתי להרגיש – גאווה בלתי מסויגת בילדי.
ובאמצע החגיגות ראיתי פתאום את מבטו של ג'וניור. והייתה שם קינאה.
ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לחגוג עם גמדון את ההישג שלו ויראתי ממחשבותיו של ג'וניור.
והרגשתי שהחגיגות הן כמו מסרקות ברזל בבשרו של ג'וניור, גוזלות ממנו את מעט הצלחות שלו ומגמדות אותן. והרגשתי חובה כלפי גמדון להמשיך ולחגוג את הישג. ולא ידעתי לאן לפנות.

ואז ידעתי.
גמדון הוא כל מה שג'וניור לא יהיה אף פעם. למרות ששניהם מקבלים את המשובח ביותר שיש, ג'וניור יאלץ להמשיך ולהשיג הצלחות קטנות בזיעת אפיו בעוד שאחיו יכבוש את העולם.
כי לכל אחד מהם יש את המסלול שלו, הגורל שלו והאיכויות שלו.
ואולי הקשיים של ג'וניור הם הקטליזאטור של גמדון? ואולי הוא כובש את העולם בעבור שניהם?
ואולי יכולתו של גמדון להתקדם בעולם כמו טנק, רומס כל מה שבדרכו, חוצה סכנות ומכשולים, אולי היכולת הזו, תבטיח את הישרדותו של ג'וניור, אחיו האהוב. הרי הוא לעולם לא ייתן לו ליפול בדרך, הוא יגרור אותו קדימה, יחד איתו. יכריח אותו לשאוף לעוד ועוד. כי גמדון לא יודע לעצור. לא מבין כישלון.

חגיגת ההצלחה של גמדון היא חגיגת ההישרדות שלנו. היא מבטיחה לנו שהכח לא נמצא רק אצלנו. שיחררנו לעולם עוד כח. יצרנו המשכיות.