ההודעה התקבלה בשעות הצהריים המאוחרות – יש השתלה – הודעה בטלפון כל כך קצרה, הודעה אחת אשר נותנת כל כך הרבה תקווה, שמחה, תחושות גדולות של תודה לנצח.
יש אישור של המשפחה התורמת, יש הסכמה של הרופאים, יש השתלה, משתילים ריאות , משתילים חיים…
אני מסתכל ורואה צעירה יפהפיה מוכנה לניתוח. נשימותיה מהירות ושטחיות כאילו סופרת אותם, פוחדת לבזבז אותם, כאילו הקציבו לה כמות ואל לה לסיים אותה במהירות. היא כל הזמן מחייכת אולם העיניים שלה עייפות. היא לא מראה זאת , אולם אני בטוח שיש בה גם פחד.
ההשתלה התחילה ואני שם לב כי שכחו את ספר התהילים מחוץ לחדר הניתוח. האם יוכל אלוהים להיענות כל כך מרחוק?
בני המשפחה מתפללים וקוראים תהילים בזה אחר זה. אני נזכר דווקא ב"מרש הדייגים", זהו שיר תפילה של הדייגים, הפזמון שלו הולך כך:
כוכב רחוק שלי לווני,
תאיר דרכי, אל תעזבני,
או אז אדע: בודד אינני,
כי מישהו חושב עלי עכשיו.
שעות ארוכות של תקווה ושמחה מתחלפות במתח וחשש, השעון זז באיטיות, לאט לאט.
המועקה מתחלפת בדמעות המאיימות לפרוץ החוצה. ישנם רגעים בהם אני חש כי החדר מסתובב במהירות כדי לאפשר לתחושות להתערבב ולכהות, לא לחוש כל כך חזק, לא לפחוד כל כך חזק, ולא לשמוח כל כך חזק. כמה טוב להיות מוקף כעת במשפחה וחברים.
מחשבות רבות רצות במוחי על התורמת. אלמונית רק בת 20 , אלמונית של אמא שמבכה , אלמונית של אחים ואחיות, דודים, חברים, עיר.
כעבור יומיים במחלקה לטיפול נמרץ… בחורה יפה וצעירה התעוררה בתקווה לחיים חדשים.
אני חוזר במחשבתי אל התורמת מי שלא תהיי תנוח נשמתך בשלום.
כעת, לא תשארי לבד. עכשיו את חלק מאתנו.
