אם בעברי הייתי מורדת וסללתי את דרכי בעצמי, הרי שהיום אני מוצאת את עצמי "אסירת תודה".
ולמרות שאולי תחשבו שמדובר בעליית מדרגה רוחנית, אני בעיקר מוצאת את עצמי אסירה בתודותי. כלואה במצב המחייב אותי להודות מקרב לב לכל אדם שמקדיש ולו רק רגע אחד מחייו על מנת לקבל אותי או את משפחתי ואת המצב שלנו. "ומה רע בזה?" תשאלו. ובכן, אין בזה כל רע, אלמלא היתה ההודיה מגיעה לכדי 'תקרת זכוכית' מעל ראשי.
יוהרה וענווה היו מאז ומעולם עניין מאתגר בעבורי. בעוד אני נדרשת לענווה מסביבתי הקרובה, חשתי תמיד יוהרה גדולה בתוכי. המאבק ביניהן מבלבל ומתסכל אותי כל חיי. אולם ההתמודדות עם גידול ילדים וצלילה לתוך אוקיינוס הCF לימד אותי ענווה מהי. אפשר לאמר שלמעלה מעשור אני מתנהלת במציאות שבה הענווה באה לידי ביטוי יותר מאחותה היוהרה. ומכיוון שכך, שמחתי לי על השינוי המבורך. לא חשבתי שיש בכך כל בעיה או מכשול.
בשנים האחרונות התחלתי לאט, לאט וצעד אחר צעד לעשות את דרכי מהיות שפחתה הנרצעת של המחלה, לאשה עצמאית שאינה משפילה את עיניה. ובעלותי במעלות העצמאות, גיליתי, והנה רגלי קשורה בשלשלת עבה. לא ידעתי מה מהותה של אותה השלשלת, אולי זוהי האחריות? אולי זו המחוייבות? ואולי זו האשמה? זמן רב והתלבטויות אין קץ הביאו אותי להבין שאני כלואה בכלוב מתעתע. הוא נראה כענווה, אך למעשה, הוא כלוב של 'אסירות תודה'. לא נדרש הרבה מאדם על מנת לזכות בתודתי. למעשה כמעט ולא נדרש מאום. עצם אמונתו של אדם שהוא ראוי לתודתי, כבר זיכתה אותו בה. ואני התהלכתי בעולם מחלקת ברוחב לב מגדנות מסלסלת התודות שלי שלעולם אינה מתרוקנת. הייתי כה שקועה הנדיבות שלא ראיתי שההתעסקות הזו גוזלת זמן כה רב מחיי ומונעת ממני להתקדם.
לאחרונה, בחנתי מחדש קשרים ויחסים שהדבק היחידי שלהם היה אסירות התודה שלי. ולא הופתעתי שכאשר חדלתי מלהודות, הפכתי לאישיות לא ממש אהודה ורצויה. ולמרות שחבל לי על אבדן הקשרים, ניתוקם מאפשר לי היום להמריא לגבהים אליהם לא הגעתי בעבר.
את מקום אסירות התודה המיותרת מחליפה היום הערכה והכרת תודה פשוטות יותר ולפעמים (רק לפעמים) מעט יוהרה ושביעות רצון ממעשי שלי.
היום אני רואה את השמיים פתוחים מעלי. תקרת הזכוכית מוסרת ללא כעס או תיסכול. האפשרויות שלי לצאת לעולם מתרחבות ואני יודעת היום שיש לי עוד הרבה מה לתת ולקבל.
סיכום מפתיע: למרות כל הנאמר לעיל, אני מקפידה בכל יום ובכל הזדמנות למצוא משהו להודות עליו. הימים שלי מלאים בהודיה.
אני מודה על הזכות להתעורר בכל בוקר ליום חדש.
אני מודה על ילדי הממלאים את חיי במשמעות.
אני מודה על משפחתי וחברי.
אני מודה על המקצוע שלי שמאפשר לי לעשות ניסים קטנים בכל יום מחדש.
אני מודה על שחיי הם כה מגוונים וכה מענינים כך שלעולם אין לי רגע דל.
ובאנגלית אומרים "count your blesses"
