English
לתת מכל הנשימה
ערוץ הווידאו ערוץ הווידאו עיקבו אחרינו בטוויטרעיקבו אחרינו בטוויטרעשו לנו לייק בפייסבוק.עשו לנו לייק בפייסבוק.תרמו עכשיו!תרמו עכשיו!

עבר, הווה עתיד?

"אני יודעת, שהייתי כבר מתה באמת. אני יודעת, שאין לי דרך חזרה אל בין החיים. רק מי שהיה נאמן עד מוות ניתנה לו עטרת החיים. אני יודעת, שהמוות הפיסי אינו אלא שלב – שער המלכות הרביעית!" (לנה,בעלת הארמון/לאה גולדברג)

יש בי חלק. חלק שהוא אינו שלי, ויחד עם זה הוא בשר מבשרי. הוא שוכן במרכז שלי. ממש באמצע הגוף, באמצע הנשמה, באמצע האני שלי. החלק הזה גר בי כמו גוף זר.
לעיתים הוא מחריש ולעיתים הוא צורב אותי מבפנים.
כשהוא מתעורר הוא לוקח ממני הכל. שואב ממני את כל האנרגיה הדרושה לו, את כל החמצן מראותי. והוא כואב וּמעכל אותי. הוא אוחז כמו באגרוף את ליבי ומהדק את אחיזתו עד שהפעימות נפסקות והכאב והחרדה פושטים בכל הגוף. הו אז, נעתקת הנשימה ומתנתקת הנשמה מן הגוף ומרחפת אל המרחב שבין החיים והמוות.
שם שרויה שלוות הנצח. שם אין כאב ואין מזור, שם יש השלמה, קבלה ושלוות אמת. שם אני פוגשת את הנפש התאומה שלי. את נפשו הטהורה והחפה מכל פחד של בני. והנפשות שלנו מחוללות יחד. חגות ומתערבבות זו בזו. נשמות העשויות מענן של מהות. שם הוא נהיה חלק ממני ואני חלק ממנו, ואי אפשר להבדיל מי אני ומי הוא. שם האהבה שלי אליו היא אינסופית באופן המוחשי ביותר. אני מרגישה את האינסוף כמו איבר מגופי. כמו רגל וכמו יד. שם האינסוף הוא מהות מובנת.

מהו האינסוף? האינסוף הוא דרך צלולה הניראת אל המרחק. זוהי ידיעה בטוחה של העתיד, של המשך הדרך. דרך ללא עיקול, ללא מכשול. האינסוף הוא תשובה ללא שאלה.
אחרי שחווים את האינסוף, כבר אי אפשר לשאול שוב שאלות. החזרה מהאינסוף אל המציאות לעולם אינה מוחלטת. תמיד יגור חלק מהאינסוף בתוך הנשמה, בגוף, בתודעה. אי אפשר לשכוח, אי אפשר להימנע ואי אפשר לרצות ולשוב לשם. על אף קיסמו והחירות שהוא מציע, לעולם לא יהיה האינסוף משאת הנפש.
האינסוף הוא אלטרנטיבה לחיים והשניים לעולם לא יכולים לצעוד יחד.
החיים, על הכאב שבהם, הם ממשות חולפת והאינסוף הוא מהות נצחית. הם אינם משיקים.

את האינסוף גיליתי אי שם בתחילת שנות העשרים לחיי. פגשתי בו לראשונה כשהאימה והייאוש עטפו אותי וניתקו אותי מהחיים.
אולם לראשונה הבנתי את האינסוף שנים לאחר מכן. כּשישבתי ליד מיטת בני הפעוט. אוחזת בידו והוא היה מוטל במיטתו הקטנה, גופו חלוש וחולה מאד, נושם נשימות דקות ורופפות. ולא היה לאל ידי או ידם של המרפאים לסייע לו.
ימים ולילות ישבתי כך, לא יודעת אם בוקר או לילה. לא אכלתי או שתיתי, לא שאלתי ולא ענו לי. רק הסתכלתי בו וצפיתי איך נפרדת נפשו מגופו והוא כבר אינו אחד אלא שניים האחוזים בקור דקיק. ולפתע נעלם ממני. ניתק הקשר הדק שחיבר בין השניים ואיבדתי את בני. אובדת עיצות פניתי כה וכה למצוא אותו ולא ראיתיו בשום מקום. ולפתע, כאב נורא אחזַתְּנִי, פחד נצח וזוועות, ואז שלווה. ושם המרחבי האינסוף מצאתי אותו. נפשו שטה מאושרת וחופשיה מפזזת לה משוחררת. ושם נפגשנו, מתערבלים באהבתנו, עוטפים זה את זה ונעים יחדיו בתאום מושלם.
"שובה", אמרתי לו. "חזור אל הממשות. כְּאַּב למעני. בחר בסבל של הקיום על מנת שנוכל להיות יחד". והוא הבין אותי. הוא ידע מה שאמרתי. וחמל עלי. וראה את תוכי ואת חולשתי ואת הזדקקותי אליו. ובלי להביט אל ההבטחה, חזר לגופו החולה. חזר והחלים. פקח את עיניו והביט בהן לתוך עיני שלי וידענו שאני חייבת לו את חיי.

כל יום הוא יקר. כל רגע הוא אושר. זכיתי בחיים. ואינני יודעת מהו היום או מהי השעה. אין לזה כל משמעות עבורי. ואינני יודעת מה לבקש לעתיד או מה היה בעבר. אני יודעת את מה שעכשיו. אני רואה את השביל ואת רגלי הצועדות בו. ובסוף הדרך הזו מחכה לי האינסוף בו אשוב ואתאחד עם נפשו הצלולה של בני למסע של אושר שאין לו סוף ואין בו תפנית.



תגובות

תוכן התגובה (שדה חובה)
שם
אי-מייל
קוד אישור המסומן בתמונה מתחת(שדה חובה)

פוסטים נוספים
"לוקחים נשימה"

הצצה לחייהם של גיבורות הסרט הקצר, 'לוקחים נשימה', עדי בת השבע, וטל בת העשרים ושמונה, עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס CF, הסרט מתעד את חייהם האישיים ואת משפחותיהם המלוות אותן . זהו סרט מעורר השראה וניצחון, על מחלה .


בימוי וצילום: ציפי קרליק
פוסטים אחרונים