English
לתת מכל הנשימה
ערוץ הווידאו ערוץ הווידאו עיקבו אחרינו בטוויטרעיקבו אחרינו בטוויטרעשו לנו לייק בפייסבוק.עשו לנו לייק בפייסבוק.תרמו עכשיו!תרמו עכשיו!
איגוד סיסטיק פיברוזיס בישראל/איזהו גיבור? הכובש את יצרו

איזהו גיבור? הכובש את יצרו

גבורה. לא הרבה יודעים זאת, אך אני נושאת על חזי את אות הגבורה והעוז. אמנם, מפאת הצניעות אינני עונדת את העיטור בַּרָגִיל, אך חשוב לי שידע הציבור, כי אישה מעוטרת אנוכי וכי לא אחד ולא שניים רואים בי את פסגת הגבורה.

את העיטור קיבלתי בשלל טקסים לא חגיגיים לאורך 11 השנים האחרונות. תשבחות על פועלי, על גבורתי, ועל עוצמת רוח-הלחימה שלי, ניתנו ביד רחבה. לרוב, שניות מספר לפני הסתלקותו המהירה של מעניק העיטור תוך השארתי להתמודד לבדי עם ה"אוייב".
תמוהה בעיני חלוקת המדליות הזו. לא שאני מתנגדת להיות מוערכת לטובה על ידי מי שלא יהיה, אך אני תוהה אם המשפט "כל הכבוד לך" הוא בסך הכל קיצור של "כל הכבוד לך שאת עושה את העבודה המלוכלכת הזו בשבילי, ועכשיו ביי ביי אני עף מפה לנצח. זבש"ך".
בשנים הראשונות לחיי לצד המחלה, לא הבנתי את הצורך של אנשים להעלות על נס את גבורתי. משפטים כמו:
"את כל כך חזקה" השאירו אותי עם השאלה, האם יש לי זמן או הזדמנות להיות חלשה?
"כל הכבוד לך איך שאת מטפלת בו" ומה רציתם? שאני אשאיר אותו בצד הכביש עם פותחן וקופסאות שימורים, שיסתדר לבד?
"את כל כך אמיצה" מאיפה אתם יודעים? אולי אני מתה מפחד?
לקח לי זמן, אני מודה, להבין שהאמירות האלו הן שלטי הכוונה חברתיים. הם מכוונים אותי למקום בו החברה יכולה להכיל אותי. בָּצַד – עם כל הגיבורים, האמיצים והמשוגעים למיניהם. במקום בו אין מקום להשוואה מול האדם הפשוט והלא אמיץ בעליל. רק שם, במרומי האולימפוס, על מזבח האלים, הרחק מהישג ידם וממרחק המקטין אותי למידת אנוש. רק שם, הם יכולים להכיל אותי ואת התפקיד המוזר שניתן לי בחיי.

אלטע-דאג איז ען אעשטינקאנע פיש. (דג ישן הוא דג מסריח – נשמע גם כמו "אל תדאג")

כך הייתה סבתא שלי, עליה השלום, מסכמת את דברי ההבל של אנשים. זה לא שהם טיפשים, היא הייתה מסבירה לי, הם פשוט עצלנים מכדי לחשוב לפני שהם מדברים. "חבל שבלשון אין עצם" היא הייתה מצקצקת בלשונה ביידיש עסיסית "ככה הלשון לא היתה מתגלגלת בקלות כזו לכל הכיוונים".

שנים חשבתי שמתוקף תפקידי הוא לרכך את המכה. לשבת לי באמצע כמו טבעת גומי גדולה וּלְמָסֵך את הכאב והפחד הן של הציבור מפגישותיו עם ג'וניור והן של ג'וניור מפגיעתו הרעה של הציבור. נשאתי בתפקיד בגאון, ולא שמתי לב שאני נכתשת לדק. מאבדת, מתוקף חובתי ותפקידי, את גמישותי ואת הוויתי.
כשגיליתי זאת ראיתי שלא רק שאיני עוזרת, אלא במצוקתי וסבלי שלי אני אף מגבירה ומעצימה את הכאב בשני הצדדים. הכל היה חשוף וכואב. קולות החריקה של חיכוך שני הצדדים צרמו באזני והוכיחו לי שאין ביכולתי להכיל עוד.
עם הזמן למדתי חכמה חדשה; להניח לשני הצדדים לבנות את הגשרים שלהם בעצמם. אל לי לחוס על כאביו של הזולת. ילמד הזולת על בשרו את שעליו לדעת. ולנגד עיני החלו שני הצדדים במחול חיזור מורכב. נוגעים-לא-נוגעים. לעיתים ניכווים ולעיתים חיים זה-לצד-זה בשלווה, דווקא כשנראה לי שתיכף יְכַלוּ זה את זה מרוב שוֹנוּת.
לעיתים הם צורבים זה את זה עד כוויה. ואז כל צד בורח לפינתו, מסתגר בדלת אמותיו ומתקפד לו. בזמנים אלו אני נזעקת לפשר ולהסביר, אך אם תבונתי גוברת על ליבי החומל, עומדת אני מהצד, מחייכת אל השניים ואיני אומרת מאום. ייטב יסללו להם את דרכם שלהם, ייבנו את גשריהם וימצאו בעצמם את הנתיב.

רק כך, למדתי, ילמד זאב לחיות עם כבש. רק כך אוכל אני להמשיך במשימתי האמיתית שניתנה לי בעולם הזה – להתבונן. להבין. ללמוד. לגדול. ולהעביר הלאה.
וזה הכל.

זוהי גבורתי. זוהי עוצמתי. לא המעשים, אלא הדרך שאני עוברת.



תגובות

תוכן התגובה (שדה חובה)
שם
אי-מייל
קוד אישור המסומן בתמונה מתחת(שדה חובה)

פוסטים נוספים
"לוקחים נשימה"

הצצה לחייהם של גיבורות הסרט הקצר, 'לוקחים נשימה', עדי בת השבע, וטל בת העשרים ושמונה, עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס CF, הסרט מתעד את חייהם האישיים ואת משפחותיהם המלוות אותן . זהו סרט מעורר השראה וניצחון, על מחלה .


בימוי וצילום: ציפי קרליק
פוסטים אחרונים