English
לתת מכל הנשימה
ערוץ הווידאו ערוץ הווידאו עיקבו אחרינו בטוויטרעיקבו אחרינו בטוויטרעשו לנו לייק בפייסבוק.עשו לנו לייק בפייסבוק.תרמו עכשיו!תרמו עכשיו!

משפחה נולדת מחדש

במו גופי יצרתי שני ילדים. אין דבר שאני גאה בו יותר מאשר היצירה המפוארת הזו.

ליצירה עצמה קדמה כוונה. את חלום-הילדים רקמתי תַּך אחרי תַּך עם האיש שלי. האיש שניכנס לחיי בתחילת שנות העשרים שלי ומאז הוא ממלא אותי בשייכות. ביחד בנינו את הבועה שלנו. תחילה מלבנים ענקיות: אהבה, תשוקה, ריגושים, תשומת-לב… ואחר כך מלבנים קטנות יותר: הכרות, אינטימיות, הבנה, סבלנות, הקשבה. ולבסוף מגרגרים קטנים: השלמה, נאמנות, הענות, התמסרות, התבוננות…
כשהבנין כבר עמד יציב התחלנו לרקום חלום על ילדים משותפים שיבואו וישלימו את המשפחה שיצרנו.
לא הריתי בטעות. לא במקרה ולא בהפתעה. הריתי מתוך כוונה טהורה. במעשה האהבה, השתלבו החלומות והתקוות והציפיות לילד.
במשך שנים עשיתי את כל שביכולתי על מנת שלא להרות. נטלתי כדורים, התגוננתי, ספרתי ימים וקוויתי לטוב. ולפתע ברגע אחד הסרתי את כל המחסומים וכיוונתי את ליבי למטרה חדשה. חגגתי את הפוריות שלי, נהניתי מהמחזוריות הטבעית המדהימה שבה בוקעת בי האפשרות ליצור חיים והתענגתי עליה.

לידת הבכור הייתה אירוע מסעיר. הצפייה לפגוש את בני הפעימה אותי והסעירה את דמי. בלידתו לא צעקתי ולא השמעתי קול. בשקט ובצפייה דרוכה חיכיתי לו שיבוא ויצטרף אלי. וכשנולד והונח על חזי, ידעתי שלא טעיתי. יצירת המופת שלי הייתה מושלמת.

גידולו של "ג'וניור" היה מלווה בקשיים הנובעים ממחלתו, אך כל אלו לא גרעו כלל מהנאת ההורות וההתפעמות שלי מהחוויה בכללותה. אולם משהו בכל זאת נפגם.
משהו שאין לו שם, עמד ביני ובין האיש שלי. אם אקרא לזה אכזבה, אחטא לעומק התחושה. היה משהו בלתי נתפס, בהבנה, שכל אותן כוונות וחלומות שלנו נרמסו תחת כובד המציאות הקשה שנכפתה עלינו. הילד שהתחיל בהנאה ובפנטזיה נהדרת הביא איתו גם כאב, פחד וצער. השתיקה ביננו התחילה לגדול ולהתרחב ותפסה את רוב חללו של הבית.

הפריון כבר לא היה רצוי כל-כך. המשמעות שלו איבדה משהו מהחינניות הקודמת שלה. פתאום, היה שם איום גלוי. סכנה שאורבת לנו עם מימושו.
החשש הרחיק אותנו זה מזה. היצירה המשותפת שלנו פגעה בנו בבטן הרכה העמידה אותנו משני צידי המתרס. אבני הבנין החלו להיפגם ולהישבר. חורים גדולים נפערו בדפנות הבניין ודרכם זרמו פנימה משבי רוח קרה. כל אחד מאיתנו מצא לו פינה מוגנת מרוח והתקפד בה. שומר על עצמו פן תיגע בו הצינה.
ובה בעת כמהנו לחום. רצינו שיסתמו החורים וחום גדול יבוא ויעטוף אותנו, ערגנו לעבר, לבנין שהיה שלנו וכעת הוא מתפורר עלינו.
ניסיונות התיקון לא עלו יפה. יסודות הבניין כבר היו רעועים מדי.

רק אחרי שנים ארוכות מאד הבנו שאין עוד תקווה לבניין שלנו, ואין ברירה אלה להקים בניין חדש שיהיה מסוגל להכיל את המציאות הקיימת. וכך היה. פנינו לבנייה איטית וסובלנית של הבניין החדש שלנו. הפעם חומרי הבניה נבחרו בקפידה. היסודות נצוקו מחומרים חדשים : השלמה, קבלה, הכלה, הבנה. והלבנים היו: אהבה ללא תנאי, הקשבה, התמסרות, הקרבה, יושר, נאמנות, הסתגלות, ויתור…

לאט, לאט בנינו את עצמנו מחדש. ומתוך הבנין יצרנו שוב את האהבה והתשוקה והמחויבות ההדדית.
לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לבנין הראשון. זה שהיו בו כל המרכיבים הנכונים, אך לצערי הוא לא תאם את המציאות. מדי פעם אני מרימה את ראשי ומביטה בבנין החדש וחושבת לעצמי, שבשמחה הייתי מוותרת עליו, אך כמה ברת מזל אני שאני זוכה לחיות בו יום, יום.



תגובות

תוכן התגובה (שדה חובה)
שם
אי-מייל
קוד אישור המסומן בתמונה מתחת(שדה חובה)

פוסטים נוספים
"לוקחים נשימה"

הצצה לחייהם של גיבורות הסרט הקצר, 'לוקחים נשימה', עדי בת השבע, וטל בת העשרים ושמונה, עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס CF, הסרט מתעד את חייהם האישיים ואת משפחותיהם המלוות אותן . זהו סרט מעורר השראה וניצחון, על מחלה .


בימוי וצילום: ציפי קרליק
פוסטים אחרונים