English
לתת מכל הנשימה
ערוץ הווידאו ערוץ הווידאו עיקבו אחרינו בטוויטרעיקבו אחרינו בטוויטרעשו לנו לייק בפייסבוק.עשו לנו לייק בפייסבוק.תרמו עכשיו!תרמו עכשיו!
איגוד סיסטיק פיברוזיס בישראל/אלוהים שלי רציתי שתדע

אלוהים שלי רציתי שתדע

לג'וניור יש דלקת ריאות. ההרגשה היא כמו להיות על חוף הים כשדגל שחור מתנפנף מעל סוכת המציל. למרות שהכל בשליטה, יש ריח של סכנה אלימה באויר.

"רעש" הדלקֶת מחריש כל אירוע אחר המתרחש בסביבה בדיוק כמו שאון התנפצות הגלים על החוף בסערה. אני ממוקדת בהחלמה שלו. מאיצה ברופאים לעשות בדיקות, לחשוב שוב על דרכי הטיפול הנבחרות, מוסיפה עוד ועוד פיזיוטרפיה, מבשלת לו מרק עוף, עוטפת בשמיכות ומפנקת אותו ללא גבול.
כל מי שמכיר אותי מרגיש שמשהו מטריד אותי בימים אלה. העייפות והדאגה ניכרות בי. אלו שיודעים במה מדובר, מתענינים, דואגים ומאחלים לכולנו החלמה מהירה. אני מתנחמת באהבה הנשלחת אליו ואלי. יש בה משהו נקי שאני מתחזקת ממנו. ואז מגיע ה"צדיק" התורן ואומר "תתפללי להחלמתו. גם אני אתפלל למענו"
ואני רוצה באותו הרגע להשליך את עובד האלילים התורן מהגג.
תפילה. איך זה אמור לעזור לנו? איך בקשות אילמות ללא כלום אמורות לשפר את המצב? איך הן אמורות לרפא מישהו שחולה במחלה נַכְלוּלִית ומורכבת כל כך? לו היה אי שם אותו אלוהים אדיר שהוא מאמין בו, לא הייתה המחלה הזו בכלל.
הוא אינו מבין את הרשעות שבדבריו. אם אני עוקבת אחרי ההיגיון שלו, הרי אם הייתי מתפללת בכוונה שלמה בזמן, הייתה נחסכת מאיתנו המחלה בכללה והסבל המתלווה אליה. כל מה שקורה לנו, הוא רק בגלל שלא התפללנו מספיק, כי אם אני מבינה נכון, תפילה היא שליחת memo לאלוהים שלא ישכח לטפל בענייננו.
מעניין איך התיאוריה הזו מסתדרת עם המוני החולים הדתיים?

לא, אם תהיתם, אני לא מתפללת. אני גם לא מבקשת בקשות מהיקום, לא מאמינה בגילגול נשמות ולא נוהגת לזבוח לאלילים. (אבל דווקא אוהבת לעשות על האש מדי פעם). אין לנו מזוזות בבית, וגם לא פמוטים. אני לא יורקת על חתולים שחורים. ואם צריך, אני עוברת מתחת לסולמות. אנחנו לא מלים תינוקות ולא מבקרים בבתי-כנסת. אנחנו ממש, אבל ממש, לא מאמינים או מפחדים, או מכבדים או מוקירים שום אלוהים. שום דבר הוא לא נשגב מבינתנו, נאצל מאיתנו או קדוש לנו.
כל מי שמכיר אותי יודע זאת עלי. ואף על פי כן, תמיד יבוא אותו שליח מטעם עצמו וימליץ לי להתפלל להחלמה. לאחרונה אף הגדיל אותו צדיק וניכס לאלוהיו שלו את החלמתו של ג'וניור שעליה עמלנו הרופאים ואנחנו במשך שבועות ושהושגה (גם אם לא במלואה) בעמל אין קץ, להטוטי רפואה ושעות על שעות של פיזיותרפיה. היא עלתה לכולנו בדאגה רבה ובאופן אישי, שילמתי עליה בשעות שינה אבודות.
כשאמר מה שאמר, רציתי להכות אותו על ראשו בעצם כבד. הסתכלתי עליו ולראשונה בחיי שנאתי אותו. לו היה רוצה באמת לעזור לנו, במקום לבזבז את זמנו בבית הכנסת (או היכן שהוא נוהג לעסוק בפולחן) היה בא לביתנו ומסייע לנו בפועל. אבל הוא בחר בדרך הקלה והרחוקה מאיתנו, ועדיין מרגיש כחלק מצוות הטיפול המותש.
לראשונה בחיי הרגשתי שאין אני יכולה לשאת זאת עוד. הסתכלתי בו ואמרתי אליו:
"לא, זה לא היה אלוהים שלך שהבריא אותו. זו היתה הרפואה, המדע. הם אלו שהשאירו אותו בחיים עד היום וימשיכו גם הלאה. לאלוהים שלך אין ולא היה מעולם תפקיד בחייו של הילד שלי."
הוא משך בכתפיו ואמר בזילזול "את באמת חושבת ככה?"
ואני הלכתי משם, מרחמת עליו, מצטערת בשבילי על שאני מכירה אותו ונאלצת לשמוע את הדברים האלה. הלכתי הביתה, לילדי שלי, לאיש שאיתי, לחיים שאני מבינה, שאין בהם שום דבר נשגב או קדוש. סתם חיים המכילים בתוכם רגעים יפים ומאושרים לצד רגעים קשים ומפחידים. חיים שהם בדיוק על פי מידתי. גבוהים ככל שעוצמת רגשותי נוסקת ורחבים ככל שהבנתי מגעת. חיים שלCF שבהם יש הסבר גנטי, לצליאק שלי יש הסבר סטטיסטי ולמקומי בעולם יש הסבר היסטורי.



תגובות

תוכן התגובה (שדה חובה)
שם
אי-מייל
קוד אישור המסומן בתמונה מתחת(שדה חובה)

פוסטים נוספים
"לוקחים נשימה"

הצצה לחייהם של גיבורות הסרט הקצר, 'לוקחים נשימה', עדי בת השבע, וטל בת העשרים ושמונה, עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס CF, הסרט מתעד את חייהם האישיים ואת משפחותיהם המלוות אותן . זהו סרט מעורר השראה וניצחון, על מחלה .


בימוי וצילום: ציפי קרליק
פוסטים אחרונים