English
לתת מכל הנשימה
ערוץ הווידאו ערוץ הווידאו עיקבו אחרינו בטוויטרעיקבו אחרינו בטוויטרעשו לנו לייק בפייסבוק.עשו לנו לייק בפייסבוק.תרמו עכשיו!תרמו עכשיו!
איגוד סיסטיק פיברוזיס בישראל/הסיפור של רעות על פונדקאות

הסיפור של רעות על פונדקאות

היי, אני רעות, אני חולת CF כמובן. נישאתי לפני 7 שנים ללירן בעלי המקסים.
אחרי החתונה רצינו להיכנס להריון והתייעצנו עם הרופא המטפל. תפקודי הריאות שלי עמדו בזמנו על fev1 של 43% והוחלט שאם אעלה ל 45% ולמשקל של 45 קילו, נוכל להתחיל לנסות להיכנס להריון. לאחר שנתיים שזה לא צלח, התחלנו לדבר על אופציות חלופיות שלא יסכנו את בריאותי, ואז כמובן שעלה נושא הפונדקאות. בהתחלה הייתי נגד אבל מהר מאוד, ובשיחה עם בעלות ניסיון מקסימות, השתכנעתי שזו דרך נפלאה, והתחלנו בתהליך. פגישה במרכז לפונדקאות, אחריה טפסים, טפסים ועוד קצת טפסים, ואז היכרות עם הפונדקאית. התחושה הנפלאה הזאת והפרפרים בבטן ברגע שנמצאה האחת!!! ומשם בעצם הדרך התחילה…
אני קיבלתי זריקות (לא כואבות) והיא קיבלה נרות וכדורים לביוץ. שתינו נעשינו מאודדדד הורמונאליות וחסרות סבלנות אבל זה עבר…
לאחר כשלושה שבועות עברתי שאיבת ביציות (תשע במספר) בהרדמה ספינלית במקום כללית (הרופאים נורא נלחצו ממני).
ואז התחילו ליצור את העוברים המהממים שלנו במעבדה למשך 72 שעות. את היום של ההחזרה אני לא אשכח – הגענו בשבע בבוקר נרגשים בטירוף… מלבישים אותנו בחלוקי מעבדה ומולנו מונחת צלוחית עם משהו לא מזוהה – "אלה העוברים, השלושה בצד הם עוברים מצטיינים, תבחרו את התינוק שלכם" – ממש ככה בחרנו בעובר אחד והוא הוחזר לפונדקאית.
שבועיים עברו ואנחנו בהתרגשות מתקשרים למעבדה! "יש הריון???" "מצטערת חמודה… הפעם לא, אבל הפעם הראשונה אף פע…" כאן הפסקתי להקשיב! אין מצב! הייתי משוכנעת שהכל בסדר! עכשיו זה לופ של תשובות שליליות? ידעתי שזה יכול להיות "לא", אבל לא חשבתי איך יהיה לשמוע את זה. עכשיו צריך לחכות עוד חודש עד לסבב הבא.
בפעם השנייה האופטימיות כבר לא אותו דבר אחרי שחוויתי את ה"לא" הראשון. אבל ממשיכים הלאה-אין ברירה!
טיפול שני – כדורים עצבים ושוב יום ההחזרה… ההתרגשות טיפה פחות אבל עדיין… בחרנו את שני העוברים הבאים בתואר המצטיינים שלנו. אחרי שבועיים מחייגים למעבדה: "נו… תגידי". אני מצפה לעוד "לא". היא בודקת ובודקת, נצחחחח… ואז "חמודה…אתם בהריון!!!! מזל טוב!!" איזו התרגשות מטורפת!!!
ההריון כולו היה עבורי לחץ גדול! התחושה שילדה בת 21 שומרת בבטן על הדבר הכי יקר שיש לך היא לא פשוטה. האם היא שותה מספיק? היא לא מעשנת? שומרת על עצמה?? היא לא תתחרט לי פתאום? חייבות לסמוך אחת על השנייה בעיניים עצומות!
ואז אולטרא סאונד ראשון – אשכרה רואים דופק!!!!!! הדבר הכי מרגש בעולם!! העיניים מתמלאות בדמעות!! ואז אולטרא סאונד שני – ממש רואים גוף וזה מדהים! הבדיקות הן הזמן היחיד ש"נפגשים" עם התינוקי, אז מחפשים הזדמנויות לבדיקות.
בשבוע 27 התחילו צירים מוקדמים, ושם הבנתי שהיא אכן לא שותה מספיק, והתחושות קשות. משם ועד הלידה היינו מידי שבוע במיון, עם עירוי וחשש ללידה מוקדמת! לו יכולתי לחיות איתה או להכריח אותה לשתות כנראה שהייתי עושה זאת! שרדנו כך עד שבוע 37 במזל…
הלידה:
נקבע לנו ניתוח קיסרי ל-8/9/13. סף ההתרגשות עולה!! ובבוקר מגיעים לבית החולים, בדיקות אחרונות והיא נכנסת לניתוח. חצי שעה של המתנה עברה כמו 8 שעות מתישות ומעייפות ואז – האחות יוצאת, מחזיקה בידה אוצרית קטנה ומהממת!!! כמעט שהתעלפתי! פעם ראשונה בעצם שאני באה במגע עם התינוקת שלי!! זו סגירת מעגל מדהימה!! זהו בעצם סוף הסיפור ותחילת החיים!!
אני מסכמת את התהליך כרכבת הרים מפותלת… הירידות חדות והעליות תלולות! מזל שיש תהליך כזה בשביל אלו כמוני שלא יכולים להביא ילדים.



תגובות

תוכן התגובה (שדה חובה)
שם
אי-מייל
קוד אישור המסומן בתמונה מתחת(שדה חובה)

"לוקחים נשימה"

הצצה לחייהם של גיבורות הסרט הקצר, 'לוקחים נשימה', עדי בת השבע, וטל בת העשרים ושמונה, עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס CF, הסרט מתעד את חייהם האישיים ואת משפחותיהם המלוות אותן . זהו סרט מעורר השראה וניצחון, על מחלה .


בימוי וצילום: ציפי קרליק
פוסטים אחרונים