אם בעברי הייתי מורדת וסללתי את דרכי בעצמי, הרי שהיום אני מוצאת את עצמי "אסירת תודה". ולמרות שאולי תחשבו שמדובר בעליית מדרגה רוחנית, אני בעיקר

לג'וניור יש דלקת ריאות. ההרגשה היא כמו להיות על חוף הים כשדגל שחור מתנפנף מעל סוכת המציל. למרות שהכל בשליטה, יש ריח של סכנה אלימה

המיטה שלי היא רחם. היא קולטת אותי אליה ברגעי ההזדקקות ומגינה עלי בלובנה מכל רע. לעולם תהה מיטתי עדויה לבן צחור. כל הכסתות והכרים יבהיקו

במו גופי יצרתי שני ילדים. אין דבר שאני גאה בו יותר מאשר היצירה המפוארת הזו. ליצירה עצמה קדמה כוונה. את חלום-הילדים רקמתי תַּך אחרי תַּך

גבורה. לא הרבה יודעים זאת, אך אני נושאת על חזי את אות הגבורה והעוז. אמנם, מפאת הצניעות אינני עונדת את העיטור בַּרָגִיל, אך חשוב לי

להלן פרק נוסף מהבלוג של בקי, אמא לג'וניור (השם שמור במערכת), בן ה-11. נעליים חדשות. מכנסיים ארוכות החושפות גרביים בקצותיהם. חולצה מוכרת שלפתע כמו שינתה

אהובים קטנים שלי. בשעת לילה חשוכה אני נכנסת לחדרים שלכם ומסתכלת עליכם ישנים. העיניים שלכם עצומות, השרירים רפויים והשמיכות מפותלות סביבכם, בלתי ניתנות לפרימה. השיער

לראות את האחר, את הזולת, זו מעלה נשגבת מאד. לרוב, ההתבוננות היא דרך פילטרים של תרבות ושל זמן. הרי מתי באמת עצרנו להתבונן בזולתנו ללא

"אני יודעת, שהייתי כבר מתה באמת. אני יודעת, שאין לי דרך חזרה אל בין החיים. רק מי שהיה נאמן עד מוות ניתנה לו עטרת החיים.