English
לתת מכל הנשימה
ערוץ הווידאו ערוץ הווידאו עיקבו אחרינו בטוויטרעיקבו אחרינו בטוויטרעשו לנו לייק בפייסבוק.עשו לנו לייק בפייסבוק.תרמו עכשיו!תרמו עכשיו!
איגוד סיסטיק פיברוזיס בישראל/פוסטים בקטגוריית הבלוג של בקי
הסברות בבית הספר


חודש פברואר מגיע, ואיתו מתחילה תחושה קלה של חוסר שקט. משהו הולך ומתקרב… יום ההתרמה לאיגוד סיסטיק פיברוזיס.

כבכל שנה אני מפנה זמן ומקדישה שבועיים לכבוד המטרה החשובה הזו.
המסע מתחיל בטלפונים בלתי נגמרים של תיאומי פגישות עם בתי ספר, ובשבועיים שלפני יום ההתרמה עצמו, מתחילה ה”חגיגה”:
אני והנציגה של אקי”ם מגיעות לבית הספר. בחדר אחת נדחסות להן שתיים או שלוש כיתות מלאות בילדים מאושרים על ה”שיעור החופשי” שנפל לידיהם. לא, הם לא פה על מנת להקשיב, הם לא מעיפים בי יותר מאשר מבט אחד קטן וממשיכים הלאה בעיסוקיהם שלהם.
אני מסתכלת בהם, מקנאה בנעורים השופעים מהם, נזכרת בעצמי בגילם, בביטחון המלא שהיה לי, שאני וחברי חזקים ומוגנים מכל רע. אם במקרה מצטלבים המבטים ביני לבין מישהו מהם, אני משחררת חיוך קטן, מנסה לשדר ביטחון אימהי.
בחלומותיי אני רוצה להיות להם למורת דרך. מן זקנת השבט האינדיאנית שאליה באים על מנת לקבל עצות וללמוד מניסיון חייה. אני רוצה להגן עליהם, לחסוך מהם את הכאב שהחיים יזמנו להם. לרפד אותם, כמו שהייתי רוצה שמישהו ירפד אותי לפעמים.

ההרצאה נפתחת ע”י נציגת אקי”ם. אשה מדהימה שאני אוהבת בכל ליבי ומעריצה אותה על העבודה הקדושה שהיא עושה כבר עשרות בשנים. ואחריה אני. ניגשת תמיד קצת נבוכה אל מרכז החדר, כל העיניים נעוצות בי ואני מישירה מבט, סוקרת את הקהל שלי, זה שכל החיים עוד לפניו, ומציגה את עצמי. ואז אני מתחילה לספר להם על בני ועל סדר היום שלו. מספרת על הצד של המחלה והצד של הבריאות, ההתמודדות עם הקשיים, וההנאה מעצם החיים עצמם. ולאט לאט אני רואה את עיניהם נפערות בתדהמה, ”לא, לא יתכן שילד בן גילם עובר את כל זה מדי יום ביומו” והזריזים שבהם מתחילים לספור על האצבעות את מס’ הכדורים, אנחות של תדהמה נשמעות בכל פעם שמתברר שיש עוד טיפול, ועוד תרופה, ועוד פיזיותרפיה.
עכשיו, הקהל כבר שבוי בידי. אף אחד לא מדבר עם שכנו, אף אחד לא זז בכסא. הם מרותקים. נפעמים, מזועזעים על שילד אחר שלכמה רגעים הופך להיות מוחשי מאד בעיניהם, חי חיים זרים כל כך.
אני משתתקת. מסתכלת בהם, סוקרת אותם לאט, לאט. ואז בשקט ובהיסוס מרים מישהו את ידו ושאל שאלה: ”זה לא עצוב וקשה לו לקחת את כל התרופות האלה כל יום?” ”יש לו חברים?” ”מה יקרה לו אם לא ייקח את התרופות?” ”אם אראה אותו ברחוב, אני אזהה אותו?” ”הוא יכול לעשות ספורט?” והטפטוף העדין הופך למבול של שאלות, לפעמים נדמה לי שהן לעולם לא יגמרו. לפעמים אלו שאלות של ילדים ולפעמים שאלות הנכנסות בעובי הקורה.
הזמן נגמר. הצלצול נשמע. והם אינם קמים מהכיסאות. אני מחייכת אליהם ומודה להם על נכונותם לצאת ולסייע ביום ההתרמה. המורות אוספות את צאן מרעיתם ומובילות אותם אל מחוץ לחדר. אני מתיישבת להירגע ולשאוף אוויר. עוד דקות ספורות יכנסו אל החדר נערים ונערות נוספים והכל יתחיל מהתחלה.

מדי שנה אני מרצה בין 12 ל 16 הרצאות כאלה. ותמיד בכל פעם זו כמו פעם ראשונה, החשש הזה, הצורך הזה, האמת הזו.
בכל שנה אני מסיימת את תקופת ההרצאות ללא אוויר לנשימה. כאילו מישהו לקח את נשמתי וקרע אותה לאלפי חתיכות קטנטנות. ואז עלי לאסוף את הפיסות ולהרכיב אותן שוב מחדש לכלל שלמות אחת, כזו שתהיה אפילו חזקה יותר מקודמתה, יציבה יותר, עמידה יותר ובריאה יותר.
בכל שנה אני נזכרת מחדש במשמעות של מסלול החיים שנקרה בדרכנו, ובוחרת בו מחדש. מבינה את הצמיחה והעוצמה הנובעות ממנו.
בכל שנה אני לומדת לאהוב ולהעריך את בני שלי יותר מאי-פעם. על אומץ ליבו, עמידתו האיתנה, ואהבת החיים שבו.
ובכל שנה אני נושאת תפילה אחת לרופאים ולחוקרים שהלוואי והשנה ימצאו את הדרך, את הסוד, לרפא את המחלה הארורה הזו, להעלים את כל הקשיים והלוואי ועוד השנה ישוחררו החולים לחופשי מכל כבליהם ומכאוביהם ויזכו לנשום לרווחה.

באהבה לבני
בקי לוין

המשך..
אני ממצפה בגליל

שמי בקי לוין ואני בת 36. נולדתי בקיץ 1971, כשישראל היתה מעצמה, כשהעתיד מעולם לא נראה טוב יותר, וגדלתי, על הֵדף ההִתפקחות של 1973. התבגרתי במצפה בגליל על רקע מלחמת שלום הגליל והתגייסתי לתוך האינתיפדה הראשונה.

כשהיכרתי את בעלי, גם הוא בן הגליל, היה ברור לשנינו שאנחנו חוזרים לצפון לבנות בו את ביתנו. חזרנו אל ההרים הירוקים, הגבעות הנסתרות, מטעי זיתים וקריאות המואזין של ילדותינו.
ידענו שזהו המקום הנכון ביותר בעבורנו לגדל בו את ילדנו. כשהרינו את בכורנו ”ג’וניור”, לא העיבה ולו עננה קטנה אחת על עתידנו. גם לידתו לא בישרה קושי או מכאוב. אלו הגיעו אחר כך ובהדרגה. ההתמודדות עם ילד חולני היתה לא פשוטה. כשהיה בן שנה וחצי, אחרי תלאות רבות, אובחן כחולה בסיסטיק פיברוזיס. בעקבות האבחנה החלטנו רק דבר אחד. שהחיים שלנו ימשכו ושהילד הזה יגדל להיות כאחד הילדים. וכך אכן היה וכך אכן הווה.

בבלוג הזה אני רוצה לשתף את הקוראים בתחושותי שלי ומחשבותי שלי. כיום ג’וניור כבר בן 11 וחצי, ואני אמא לילד נוסף שיקרא בבלוג ”גמדון” והוא בן 7 וחצי.
אני מייצגת אך ורק את עצמי והתמונה שתצטייר היא של עולמי הפרטי, מחשבותי, תקוותי ופחדי שלי.
אני מקווה שהקורא ימצא עינין בכתוב ואשמח לקבל הערות ותגובות לתא שלי בתפוז.
אני מופיעה בפורום סיסטיק פיברוזיס כ b e c k y.

בקי לוין

המשך..
פוסטים אחרונים
"לוקחים נשימה"

הצצה לחייהם של גיבורות הסרט הקצר, 'לוקחים נשימה', עדי בת השבע, וטל בת העשרים ושמונה, עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס CF, הסרט מתעד את חייהם האישיים ואת משפחותיהם המלוות אותן . זהו סרט מעורר השראה וניצחון, על מחלה .


בימוי וצילום: ציפי קרליק
פוסטים אחרונים