English
לתת מכל הנשימה
ערוץ הווידאו ערוץ הווידאו עיקבו אחרינו בטוויטרעיקבו אחרינו בטוויטרעשו לנו לייק בפייסבוק.עשו לנו לייק בפייסבוק.תרמו עכשיו!תרמו עכשיו!

CFX4

"מה כבר יש לכתוב על ההצגה?"

מאת ענת רוסמן, בוגרת, שחקנית בהצגה CFX4

זאת הייתה התגובה של יעלי כשאמרתי לה שהתנדבתי לכתוב על ההצגה שלנו שעולה שוב לאחר חמש שנים של הפסקה.
'מה כבר יש לכתוב על ההצגה'?
אילו מילותיי כעת כשאני יושבת מול המסך הלבן ומנסה לכתוב משהו שלא נאמר נסחט או אומץ פעם על ידי מישהו ואני רק משכתבת אותו.
ואם כן, אז מה?
ההצגה סיאף כפול ארבע, כשמה כן היא – ארבע בנות: פאני, יעלי, ויקה ואני, ענת.
העלינו אותה בחדוות נעורים עם דוד בנטואיץ' המנחה לפני עשר שנים! עשר שנים עברו! היינו צעירות, יפות חסונות מלאות עזוז ומה לא? נסענו בדרכים, הקשר ביננו התחזק והיה באמת כיף חיים אמיתי. הקשר ביננו היה חזק עוד קודם, אבל בעקבות החוויה המשותפת שדרשה מאיתנו להתגייס כצוות אמיתי, הוא התחזק יותר.

אני אפילו זוכרת שאחרי אחת ההצגות, בדיון שקיימנו לאחריה, מישהי בקהל הצביעה ושאלה אם אפשר להצטרף ולהיות חלק מאיתנו? עד כדי כך הקשר האינטימי ביננו עבר גם אל מעל ומעבר לבמה (כמובן שענינו לה, כי על מנת להיות שותפה אמיתי היא חייבת לגדל לעצמה סי.אף…

על כל פנים, הנה אני, יושבת אחרי עשר שנים – ואני עוד שבוע בת שלושים וארבע- אלוהים ישמור – ולומדת שוב טקסטים עושה חזרות והפעם אני לומדת את הטקסט של ויקה.

אני אחזור אחורה – לאחר ארבע שנים שהרצנו את ההצגה החלטתי לפרוש (מסיבות אישיות טכניות ואחרות- אשאיר את זה לדמיון הפרוע של כל אחד) ובמקומי נכנסה סיגל המהממת – שחקנית מקצועית נטולת סי.אף שמילאה את מקומי. (התפקידים שלי היו תפקידם של 'גדולים' –אמא, מטפלת – פיזיוטרפיסטית)
לאחר כשלוש שנים ההצגה הפסיקה לרוץ – שוב מסיבות טכניות – הבחורות עסוקות – אין מה לומר – ונכנסה לתהום הנשייה המתוקה.

ולפני שנה, הלא יאומן קרה וויקה נפטרה. ההלם, שרק לכתוב עליו עכשיו, משאיר אותי נטולת נשימה, נטולת מילים ואני מנסה לכתוב את השורה הזאת כמה שיותר מהר, כדי לסיים איתה כאילו זה מה שיעלים את הכאב.
באופן מפתיע (ואולי לא) המוות הזה, חסרונה של ויקה עורר אצלינו רצון להעלות שוב את ההצגה. כמו להיזכר או להנכיח משהו באופן חדש.

החלטנו להיפגש שוב- פאני, יעלי סיגל ואנוכי, להתחיל לקיים חזרות ולבדוק האם הטקסט עדיין רלוונטי עבורנו.
באופן מפתיע מאוד הרגשנו שהטקסט מהדהד אצלנו במקומות שונים וחדשים, כנראה כי אנחנו אחרות. עברנו דרך, גדלנו ונקודת המבט שלנו על החיים שונה , מה שמשנה את האופן בו אנו ניגשות ומבינות את הטקסט. כאילו למילים שלנו יש חיים משלהן – אבל חיים שמחייבים הדדיות – הן באות אליך בתנאי שגם אתה בא אליהן.

כמובן שהרובד הנוסף והמשמעותי מכולם הוא חסרונה של ויקה. מוזר ומעניין שאני עכשיו נכנסת 'לנעליה' ולומדת תפקידים הפוכים לשלי: במקום אמא אני הילד שנולד. במקום מטפלת, אני אחיה של פאני. ממש כאילו אני מתבוננת על העולם מצידו השני. הטקסטים מצמררים עד כאב כאשר אתה יודע את כל הסיפור. ויקה גילמה את הדמות של אחיה המת של פאני – וכשטקסט שלו: "כאן למעלה אני מרגיש יותר טוב, הריאות שלי מאווררות…" אני מרגישה כוח חיים שממלא אותי כשאני לומדת את הטקסטים האלו כאילו ויקה נוכחת איתנו בכל רגע ורגע.
וכוח החיים הזה הוא החזק מכולם והוא מה שבאמת מאפשר לדברים להמשיך ולקרות.

אני מרגישה, ונראה לי שאני יכולה לכתוב בשם כולנו, שההעלאה מחדש של ההצגה היא כמעט מיסטית. ישנו כוח נסתר שדוחף אותנו ומאפשר לנו לקיים ולהמשיך דבר אלמותי והוא היצירה.

להזמנת  הצגה אנא צרו קשר עם האיגוד בטלפון: 036702323

 

 



תגובה אחת

  • Posted 6 months ago

    מרגש. ענת אם זו את שטיפלתי בך לפני כעשרים שנה אשמח לשוחח. 0547832288

    נכתב על ידי ספירו בולוס on נובמבר 20, 2016 8:47 am | הגב

תגובות

תוכן התגובה (שדה חובה)
שם
אי-מייל
קוד אישור המסומן בתמונה מתחת(שדה חובה)

"לוקחים נשימה"

הצצה לחייהם של גיבורות הסרט הקצר, 'לוקחים נשימה', עדי בת השבע, וטל בת העשרים ושמונה, עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס CF, הסרט מתעד את חייהם האישיים ואת משפחותיהם המלוות אותן . זהו סרט מעורר השראה וניצחון, על מחלה .


בימוי וצילום: ציפי קרליק
פוסטים אחרונים